המשפחה בה עבדתי כאופר בארצות הברית 

בשנה זו ההורים החליטו לנסות לגור בנפרד, האב עזב את הבית שבועיים אחרי שהגעתי והתגורר בדירה בקרבת מקום.

במשך כמעט תשעה חודשים הילדים נעו בין האבא לאמא, המצב בבית היה מאוד מתוח, הילדים הקטנים בכו בכל לילה וביקשו את אבא ולפעמים הרגשתי שאני קצת מנותקת ממנו גם וכי נוצר לי "בוס" אחד בתור אופר.

אחרי תשעה חודשים ההורים החליטו לשוב לגור יחד, ההחלטה לא הייתה פתאומית אך הייתה מוזרה לכל הצדדים.

כשהודיעו לילדים שהם חוזרים לגור יחד התגובות היו מאוד מעורבות. חלקם צחקו ואמרו כי ידעו שזה מה שיהיה וחלקם אף נהנו משני העולמות אך כמובן שכולם היו מרוצים..ועכשיו לגור עם שני האנשים זה קצת מוזר, לשאול ולעדכן שני אנשים בנעשה זה היה מאוד מוזר, ישנה נוכחות נוספת של עוד אדם בבית שכמעט ולא הספקתי לחוות מהיום שהגעתי לשם בתור אופר.

 במהלך השנה לבן גם הייתה מסיבת בר מצווה, אירוע מאוד מיוחד ומסובך בחו"ל.

על האירוע הם ידעו ותכננו לפחות שנה מראש , שנתיים גם הייתי נותנת, כמה חודשים לפני הבר מצווה נשלחו ההזמנות בדואר לכלל המוזמנים מהארץ ומחוצה לה ושבועיים לאחר מכן קיבלנו שלל מכתבים בדואר של אישור בהשתתפות או אי השתתפות כמובן.

כמו כן החלו להגיע צ'קים בדואר, הרוב היה של אנשים שכן מגיעים והם שלחו צ'ק על סך 18 דולר כמספר ה"חי", ללא כל קשר למתנה או הצ'ק באירוע עצמו.

עם בוא תאריך האירוע וארגונו, החלו לשבת ולתכנן את מקומות הישיבה באולם. רק אז הבנתי שההזמנות שנשלחו הן לא הזמנות משפחתיות כפי שנהוג בארץ אלא שמיות, ספציפית עם שמות. אף אחד לא יכול להביא ילד או בן זוג נוסף מעבר למי שהיה מוזמן ורשום על גבי ההזמנה לכן בסופו של דבר מתרכזת רשימה של כלל המוזמנים שמגיעים ובהתאם לכך מוזמנת כמות המנות ומסדרים מקומות הישיבה.

את האירוע בבית הכנסת והעלייה לתורה הפסדתי, כיוון שהשפעת החליטה לקפוץ ולבקר לכן העדפתי להישאר בבית ולחכות לקייטריג שיגיע על מנת לכבד את האורחים שמגיעים מחוץ למדינה..או גרים רחוק.

יום למחרת בערב הייתה מסיבת הבר מצווה באולם מאוד מהודר, האוכל היה מזרחי ובכניסה לאולם היו מעין דרכונים עם שמות האורחים שמורה להם על מקומות הישיבה שלהם..מאוד מיוחד ויפה.

 על כל שולחן היה דגל שמייצג מדינה אחרת, אני ישבתי כמובן בשולחן מספר שתיים עליו היה מונח דגל ישראל. האירוע היה מאוד מוזר בהשוואה לארץ כיון שפתאום אין יוונית, מזרחית, כורדית וכל שאר העדות שמוכרות בארץ לאירועים השונים..אבל מה שכן היה, היו שירי "היפ הופ" וכולם רקדו וקיפצו באמצע הרחבה ורקדו על פי צעדים ולא בחופשיות כמו שנהוג פה, זה היה ממש מוזר לי לראות איך כובשים את כולם, אפילו המבוגרים שביניהם, ניגשו למרכז הרחבה לרקוד.

 היה יפה ומוזר בו זמנית. המנות היו קטנות וטעימות, לא היה שלל סלטים כמו שאנחנו רגילים אליו, כל מנה הייתה אישית ומלאה בפני עצמה והקינוחים היו מדהימים. כמעט כל קינוח הכיל בתוכו את השם של הילד, חוגג הבר מצווה. יום למחרת הייתה ארוחת בוקר לאורחים שהגיעו מחו"ל ועד היום, כמה חודשים לאחר מכן הצ'קים עדיין ממשיכים לזרום בדואר והכל ישירות לחשבון הילד.

זו המשמעות של עבודה בחו"ל לא במכירות.